אוק 25

המבטים הסודיים של האמהות…

פוסט זה מוקדש לרותי בר, קולגה, אמא של דני בר ז"ל

כל אישה, מרגע שהפכה להיות אם נמצאת במצב מתמיד של למידה, השתנות, ניסיונות התנהגותיים,
(בדרך כלל) הפיכת הניסיונות המוצלחים להרגלים, השתנות נוספת, ובכלל,
אני תמיד אומרת שכשאנו מציינות בחגיגה את יום ההולדת של הילד הפרטי שלנו – זו בעצם צריכה להיות מסיבת יום ההולדת שלנו.
אנחנו חייבות לאמץ לעצמנו הזדמנויות לחגוג את חגיגת האמהוּת.
אולי בתאריך ציון יום ההולדת הבא של הילדה שלך – הניחי על ראשך את הזר הפרחוני
והצטלמי עם הבת (או הבן) לכבוד יום ההולדת של אמא בת…4 או 5 או 6 או 60…

דונלד ויניקוט הגדיר את המונח אמא טובה דיה (ואני מגישה על קצה קצהו של המזלג) כאימא שמתאימה את עצמה באופן פעיל לצורכי תינוקה.

כל אמא טובה דיה good enough mom
[איזה מזל שהרשו לנו להשתמש במונח הזה, שכן לפני כן הסתובבנו מתוסכלות על כך שאין אנו אמהות מספיק טובות]
מתעצבת והופכת להיות דמות האם שהיא כתוצאה מהקשר שלה עם הילד שלה.

יחד עם הפיכתנו לאמהות – מתרחשים עוד כמה שינויים.
מצד אחד אנו מתחילות לפחד ולחשוש, לחלום חלומות בלהות מלאי סיוטים
ובמקביל להם נוצרים בינינו לבין אחיותינו לאמהוּת קשרים מופלאים, קסומים וחזקים יותר מקשרי השטיחים המרהיבים בעולם.

באיזו מהירות אנו מתחברות אל אותה אם השוכבת במיטה שלצידנו בחדר 12 בבית היולדות?
ומה קורה והיה ונפגשנו עם אותה האם גם עם הולדת הילד השני או השלישי?
יש אמהות שמצאו חברות בבית היולדות והקשרים ביניהן נמשכים למשך שנים רבות.

באיזו קלות יכולה אם אחת לבקש מאם שנייה "שימי רגע עין" אני נכנסת לדואר, לסופר, לגן
והבקשה הזו מתקבלת בטבעיות גמורה אצל האם השנייה.
כמה פעמים הצעת להוציא ילד (שאינו בנך) מהגן כשראית את אמו עם תינוק מס' 2 ישן באוטו??

כל אם טובה דיה יודעת ללחוש ל"אחותה" עם קריצה "זה בסדר, כולנו כבר עברנו את זה" כשילד משתטח בסופר ומתחיל טנטרום.

כל אם טובה דיה יודעת לזהות ילד עייף, ילד רעב, ילד שהחיתול שלו עבר את יכולת הספיגה.

כל אם טובה דיה יודעת לזהות את מבטי העייפות של אחיותיה אחרי לילות לבנים של בקיעת שיניים או מחלות ילדות,

כל אם טובה דיה מזהה אם גאה בהצלחת העולל שלה
או אם מודאגת כי הילדון לא בקו הבריאות,
אם חוששת לפני סדרת החיסונים
או אם בוכייה שליוותה את הילד שלה לבדיקות לא נעימות…

את כל המבטים הסודיים הללו כל אמא טובה דיה מכירה.

יש רק מבט אחד שלא כולנו מכירות והוא שייך לחלומות המפחידים ביותר שנולדים עם הפיכתנו לאמהות. הפחד מהאובדן.

רק אם שאיבדה ילד תוכל להבין אמא אחרת שאיבדה את ילדה. לאמהות האחרות – אין את המבט הזה.

לכן, כשתפגשו אם שכולה תאמרו לה – באתי להיות איתך ולחבקך כי רק את זה אני יודעת לעשות.

זה בכול אופן מה שאני עשיתי.

Comments

comments

Powered by Facebook Comments

5 תגובות

דלגו לטופס מילוי התגובה

    • שרונה on 25/10/2011 at 20:46
    • השב

    אילה יקרה,
    את תמיד מוצאת מילים.
    אני, ברגע זה, איבדתי אותן.
    מחבקת.
    שרונה

      • on 25/10/2011 at 20:48
      • השב

      תודה על החיבוק.
      הוא מורגש.
      אילה

    • מיקי מהי on 25/10/2011 at 23:35
    • השב

    האם יש דבר כזה להכיר? להכיר מספיק? ילדים כל כך משתנים את יודעת. החיים לוקחים אותנו למקומות מוזרים. הזויים.

    אני יודעת שהאובדן כמו גם היחסים עם החיים ,הוא מקום כל כך ספציפי, כל כך אישי.
    כאילו יש מארג חוטי אור, שזור בעדינות בין אם לילדה המת שרק היא יכולה לראות,לראות ולחוש ולהסתובב בינות לקשרים הדקים. להתרחק בתוך המערכת הזו עמוק ורחוק כדי לפגוש ברגשותיה שלה, בחוויות החושיות שלה איתו.
    ורק היא יכולה לבוא משם חזרה אל בין האנשים האחרים,וחוזר חלילה.

    הרשות להיות במקום הזה ,בסופו של דבר מחזירה את האמון שיכול להיות טעם. שיכול להיות צבע ורגש אחר מלבד שיממון וצורך נוסף מעבר להיות מתפקדת עבור הילדים.
    שאהבה מותר לה לשמח וגעגוע יכול להיות מלטף מפאת מה שכן היה.

    תגידי לה את זה למרות שעכשיו היא לא תשמע ולא תבין.

      • on 26/10/2011 at 5:57
      • השב

      מיקי,
      כהרגלך, את יודעת לעטוף ברכות ובעדינות. אמסור את דברייך. תודה

    • ג'ודית on 27/10/2011 at 11:59
    • השב

    אילה יקרה מאוד מאוד,
    כתיבתך כל כך מרגשת ברגישותה, עדינותה, מיקודה, פשטותה, בהירותה.
    והנושא הזה שאליו את מתיחסת כאן – פרטת על הנימים הכי עדינים ורגישים של הנשמה, והבעת בכישרון רב את שאני, וכל אחת ואחד בישוב, מרגישים – אך לפעמים קשה להם, ולעתים לא מעיזים להביע.
    תודה על דבריך אלה.
    מחבקת אותך,
    ג'ודית

כתיבת תגובה

Your email address will not be published.